Pulp Fiction - ספרות זולה | 1994 | קווינטין טרנטינו
(אזהרה: ספויילרים כבדים) ספרות זולה, סרט אייקוני מאוד בעולם הקולנוע ההוליוודי אשר נחשב כסרט הדגל של הבמאי המפורסם, קווינטין טרנטינו. וגם סרט אהוב ביותר עליי אישית. לא מזמן התחלתי לראות את הסרטים של טרנטינו כי שמעתי עליהם כבר המון זמן והחלטתי לנסות. כשראיתי את ספרות זולה הייתי מרותק לגמרי למסך בזמן הצפייה וכשסיימתי את הסרט הייתי המום לגמרי. זהו סרט שלא ראיתי כמותו לפני ובאמת חידש לי את הצורה בה סרטים יכולים להיעשות.
לספרות זולה אין בדיוק עלילה, ושלא לדבר על עלילה לינארית. הכל פשוט... קורה. זה אולי ישמע מאוד משעמם, לראות סרט במשך שעתיים ללא שום מטרה? אבל לא, יש לסרט הרבה יותר מה להציע. הדיאלוגים המתוחכמים שהדמויות מנהלות, התרחישים המוזרים וההומור שיש בשפע. הסרט מחולק לפי פרקים, ממש כמו בספר, זה נותן לו תחושה יחודית וזה סגנון ממש מעניין שחוזר על עצמו בעוד סרטים של טרנטינו. בנוסף, לסרט יש טיפה מן המסתורין. הסצנות מסודרות בסדר לא כרונולוגי ואנחנו לא תמיד יודעים לאן הסרט ממשיך. הסרט מאתגר אותנו וגורם לנו לחשוב על כל דבר שקרה כדי לנסות להבין אותו, ולבסוף כשהכל מתחבר יחד התחושה היא מדהימה.
איש חכם פעם אמר לי (אני לעצמי ב-6:30 בבוקר) "העלילה בסרט היא כמו מסגרת של ציור ואילו הדמויות הן הציור עצמו." הדבר הזה לא יכול להיות נכון יותר בספרות זולה. כמו שאמרתי לפני זה, העלילה לא באמת מעניינת אותנו, האירועים שקורים פשוט מעצימים את הדמויות.
פרק 1: (לא באמת לפי הפרקים של הסרט, אבל סתם שיהיה יותר מסודר) ג'ולס ווינסנט, צמד המתנקשים האהוב שלנו. העבודה שלהם אולי נשמעת לכם מאוד מפחידה ומאיימת, אבל אם תשבו איתם לשיחה, אני בטוח שתגלו שהם בעצם אנשים די חביבים ושתדברו על למה באירופה קוראים להמבורגר עם גבינה "Royale with cheese". השניים מקיימים שיחות רגילות שלא הייתם מצפים משני מתנקשים, למשל הדיאלוג שלהם על האם לעשות מסאז' לכפות רגליים של בחורה נחשב כמחווה מינית קורע לגמרי ומעניק להם קסם שהוא לגמרי מדהים בעיני. הליהוק של סמואל ל. ג'קסון לג'ולס יושב עליו בול וכל פעם שהוא פותח את הפה הוא כובש את המסך. וינסנט האמנם לפעמים חמור, אבל לדעתי הדמות שהכי קל להתחבר אליה. הוא האתנחתא הקומית שלנו בסרט והוא עושה את זה בצורה נפלאה. בין אם זה לירות למישהו בטעות בראש או הצורה שהוא לוקח הכל באיזי כשקורים דברים יותר רציניים ברקע.
פרק 2: מיה ואלאס, אישתו של הבוס הגדול, בהתחלה חשבתי שהיא תהיה דמות פחות מעניינת, אבל הפרק שלה עם וינסנט היה אחד הטובים לדעתי. הדברים התחילו בצורה די רגועה, השניים הלכו למסעדה, רקדו את הריקוד המפורסם והאייקוני. והכל התחרבן בשנייה שוינסנט הוריד ממיה את העיניים. אבל זה לא משנה, תראו את הסרט בעצמכם ותדעו מה קרה. הייתה שורה אחת שמיה אמרה במסעדה שמאוד אהבתי. "Why do we feel it's necessary to yak about bulls**t in order to be comfortable" עשר מליון נקודות למיה. השורה הזו באמת גרמה לי לתהות לרגע עם איזה חברים אני יכול לעשות את זה. בכל אופן, זו נקודה מעניינת למחשבה.
פרק 3: אם הייתי צריך לתאר את מרסלוס ואלאס הייתי אומר שהוא פשוט בלע רדיו עם מלא ציטוטים BADASS ומגניבים והוא מוציא אותם מהפה בלי הפסקה. בתחילת הסרט אנחנו מבינים שמרסלוס שולח את ג'ולס ווינסנט להחזיר מזוודה שחבורה של נערים ניסו לגנוב ממנו. תוכן המזוודה לא ידוע לצופה גם בסוף הסרט ומשאיר המון מקום לדמיון עבור הצופה. אולי זה זהב, אולי זה סמים ואולי אלו התחתונים של הגברת מיה ואלאס. בפרק השלישי של הסרט מרסלוס משחד מתאגרף על סף פרישה בשם בוטץ', כדי שיפסיד בכוונה לטובתו במשחק אגרוף. מרסלוס אומר לבוטץ' שהוא מבין שזו לא תהיה החלטה קלה כי הוא יצטרך להתמודד עם החטא הגדול מכל, חטא הגאווה. FUCK PRIDE. בהמשך הסרט הגאוותנות של מרסלוס נבחנת בכך שהוא צריך לבחור האם להרוג את המתאגרף שהפר את העסקה שלהם אבל גם הציל אותו או להשאיר אותו בחיים בתנאי שיעלם. איזה שיעור לחיים לימד אותנו.
לסיכום, זהו הסרט הכי מגניב ויצרתי שנוצר אי פעם. הדמויות מעולות, הצורה שבה העלילה משרתת את הדמויות עוד יותר נפלאה וגם יש פסקול עם שירים גרובים בטירוף שיצא לי להוסיף לפליליסטים שלי.
אגב, הכנתי חבילת סטיקרים לסרט: https://t.me/addstickers/PulpFictionStickers
ציון סופי: 10\10
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה